גמרא
פירוש
מַאי לָאו כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
צח. ת״ש ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ודוקא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם כדמוקים לה לקמן. בד״א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח* ראשון ראשון קנה. ואעפ״י שלא נתמלאת המדה. ודוקא שהיו שנתות במדה כדמוקי לה לקמן (פו,ב) ברשות הרבים כו׳ כלומר ודוקא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה מרשותו. ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנו מרשותו דכרשות מוכר דמיא. קתני מיהת ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם קני בהו כליו של לוקח, כדקתני אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, מאי לאו ברשות הרבים ממש לא בסימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם [קתני מאי חצר שאינה של שניהם] נמי דאינה דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרויהו, אבל רשות רבים ממש אי נמי רשות שאין בה זכות לא׳ מהן לא קני בהו כליו של לוקח, דלאו מקום שיש לו רשות להניחו הוא. והא דקתני עד שיוציאנה מרשות, דוקא דמפיק לה לסימטא, אי נמי לצידי רשות הרבים, אי נמי לרשות שהיא של שניהם, ואין צריך לומר לרשות לוקח. אבל היכא דלא אפקה אלא לרשות הרבים לא קנה, דמדד בה ברשות הרבים אע״ג דאפקה מרשות מוכר לרשות הרבים לא קניא, כדברירנא בכתובות בפ׳ אלו נערות (לא,ב) גבי הגונב כיס בשבת:
צט. בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא קנה לוקח א״ל תניתוה זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א״ל רב נחמן מ״ט קא פשטת ליה מההיא דמחיוה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה ורבי שמעון בן לקיש אמר קשורה אע״פ שאינה תלויה רב אדא בר אהבה אמר כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה רב משרשיא בריה דרבא אמר כגון שהי(ת)ה בעלה מוכר קלתות וזבנתה לההיא קלתה מיניה בההיא שעתא, דבההיא הנאה דקא זבנה לה מיניה גומר ומושיל לה מקום לאנוחי בה קלתה.
רבי יוחנן א(ו)מר בלאו הכי נמי מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואמר רבא מ״ט דרבי יוחנן לפי שאין מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. וקימא לן כרבי יוחנן. חדא דהא רבא דהוא בתרא טרח לפרושי טעמיה. ועוד דהא תניא דמסייעא ליה בגיטין בפ׳ הזורק (עח,א). הילכך אם זרקו לה לתוך קלתה או לכל דבר שהוא כקלתה לאיתויי טיסקא דאכלה ביה תמרי (גיטין שם), ואין צריך לומר לתוך חיקה, הרי זו מגורשת, ואעפ״י שאין קלתה תלויה בה ולא קשורה, בין שהיה בעלה מוכר קלתות בין שלא היה מוכר קלתות, בין שלקחתה ממנו בין שלקחתה מאחרים. ודכותה גבי מקח וממכר קנה לוקח, אבל שאר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, אלא היכא דא״ל זיל קנה כדמסיק בה לקמן.
וה״מ היכא דמניח כליו של לוקח ברשות מוכר אארעא, אבל אם היה (מוכר) כליו של לוקח קשור ותלוי בו באויר ואינו מונח על הקרקע, או שהיה מונח לו בין ירכותיו קנה, ובהא ליכא לפלוגי בין קלתה ובין שאר כלים, דכי איכא לפלוגי הכי היכא דמונח אארעא דאיכא למימר אהאי קפיד ואהאי לא קפיד, אבל (הכא) [היכא] דלא מונח אארעא קני, כי טעמיה דרב יהודה אמר שמואל וכר׳ אלעזר א״ר הושעיא וכטעמיה דרב אדא בר אהבה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דכי אתא רבי יוחנן לאו לאחמורי בשאר כלים קאתי אלא לאקולי בקלתה קאתי, דאע״ג דאינה קשורה ולא תלויה קניא.
מיהו ודאי דוקא קלתה ודבר שהוא כקלתה, אבל שאר כלים היכא דמנחה אארעא ברשות מוכר לא קנו עד שיהא קשור ותלוי בלוקח. ואם היה קשור בו אלא שאינו תלוי בו באויר אלא מונח על גבי קרקע חצרו של מוכר, פלוגתא דרב יהודה אמר שמואל וריש לקיש, לרב יאודה אמר שמואל לא קנה, לריש לקיש קנה. וקימא לן כרב יהודה אמר שמואל, דהא רבי א״ר [הושעיא] קאי כוותיה והוה ליה ריש לקיש יחיד אצל רבים והלכה כרבים, הילכך לא קנה.
וכולהו נמי לא אמרן לא קנה אלא היכא דאיתיה ליה לוקח כלי מעלמא, אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי בההוא מעמד מיניה דמוכר וקנייה בהגבהה, והדר אנחיה ברשותיה דמוכר, קני ליה ההוא כלי כל זבינא דמתנח ביה ממאי דזאבין בההוא מעמד מההוא מוכר, דכיון דזביניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי התם, וכמי שנתן לו רשות להניחו שם דמי, וכליו של לוקח קונה לו כל מקום שיש לו רשות להניחו. ודייקינן לה להא מילתא מדרב משרשיא, דאמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, והוא הדין במכר, דתרויהו חדא מחתא אחתינא להו.
ודוקא דאגבהיה למנא מעיקרא, אבל לא אגבהיה, אע״ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קני, דהוה ליה ככליו של מוכר בסימטא אי נמי ברשות של שניהם. ודוקא נמי לענין כליו של לוקח דזבניה מהאי מוכר, דכיון דלא קפיד מוכר עילויה קני ליה ללוקח, דמקום שיש לו רשות להניחו הוא. אבל פירי גופיהו דזאבין להו לוקח ממוכר, אע״ג דלא קפיד מוכר עליה דלוקח לאנוחינהו ברשותיה לא קני להו לוקח בהכי, דנהי דהוה ליה מקום שיש לו רשות להניח כעין סימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, הא קימא לן דלא קני ליה לוקח אלא במודד לתוך קופתו. כללא דמלתא, כי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם למהוי חצרו של לוקח לא זכי ליה. וכן הלכה:
ק. ואתינן למפשיטיה לבעיין מיהא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר. וקימא לן כמאן דמוקים לה בכליו דלוקח, דהא מסקנא דשמעתא הכי אזיל. והא דמקשינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח, לא תשמע מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה (אלה) [אלא] לטעמא דמאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, הלכך כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני, דבתר כלי אזלינן. והאי דקא פסיק ומקשי אמאי קנה לוקח, למאי דשני ליה קא מקשי, דכיון דאוקימתה לרישא דקתני ברשות מוכר לא קנה בכליו דמוכר, אבל בכליו של לוקח קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, אי הכי סופא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דמוכר מיתוקמא דומיא דרישא, וא״כ אמאי קנה לוקח, הא אמרת בתר כלי אזלינן. תדע דהא לקמן דקאתי למפשט ממתניאתא דמשך חמריו ופועליו משמע ליה מינה דכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח וקא דייק מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא בתר רשותא אזלינן, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דבתר רשותא אזלינן, אלמא הא בהא תליא.
מ״מ שמע מינה דאי סבירא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח סבירא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. וכי היכי דלא איפשיטא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח ואי לא קנה התם הכי נמי לא איפשיטא כליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה לוקח ואי לא קנה, הילכך בתרויהו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי מתרמו תרויהו לחד תובע ולחד נתבע דינא הוא דאתי עליה תובע ממה נפשך ומפיק מיניה חד מיניהו אלא שיד נתבע על העליונה. וה״ה בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכותבין הרשאה זה לזה גבי חד מיניהו ממה נפשך ויד התובע על התחתונה. והוא הדין גבי גט כי האי גונא ספיקא הוי ורמינן חומרי גרושה וחומרי אשת איש:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
צט. בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא קנה לוקח א״ל תניתוה זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א״ל רב נחמן מ״ט קא פשטת ליה מההיא דמחיוה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה ורבי שמעון בן לקיש אמר קשורה אע״פ שאינה תלויה רב אדא בר אהבה אמר כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה רב משרשיא בריה דרבא אמר כגון שהי(ת)ה בעלה מוכר קלתות וזבנתה לההיא קלתה מיניה בההיא שעתא, דבההיא הנאה דקא זבנה לה מיניה גומר ומושיל לה מקום לאנוחי בה קלתה.
רבי יוחנן א(ו)מר בלאו הכי נמי מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואמר רבא מ״ט דרבי יוחנן לפי שאין מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. וקימא לן כרבי יוחנן. חדא דהא רבא דהוא בתרא טרח לפרושי טעמיה. ועוד דהא תניא דמסייעא ליה בגיטין בפ׳ הזורק (עח,א). הילכך אם זרקו לה לתוך קלתה או לכל דבר שהוא כקלתה לאיתויי טיסקא דאכלה ביה תמרי (גיטין שם), ואין צריך לומר לתוך חיקה, הרי זו מגורשת, ואעפ״י שאין קלתה תלויה בה ולא קשורה, בין שהיה בעלה מוכר קלתות בין שלא היה מוכר קלתות, בין שלקחתה ממנו בין שלקחתה מאחרים. ודכותה גבי מקח וממכר קנה לוקח, אבל שאר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, אלא היכא דא״ל זיל קנה כדמסיק בה לקמן.
וה״מ היכא דמניח כליו של לוקח ברשות מוכר אארעא, אבל אם היה (מוכר) כליו של לוקח קשור ותלוי בו באויר ואינו מונח על הקרקע, או שהיה מונח לו בין ירכותיו קנה, ובהא ליכא לפלוגי בין קלתה ובין שאר כלים, דכי איכא לפלוגי הכי היכא דמונח אארעא דאיכא למימר אהאי קפיד ואהאי לא קפיד, אבל (הכא) [היכא] דלא מונח אארעא קני, כי טעמיה דרב יהודה אמר שמואל וכר׳ אלעזר א״ר הושעיא וכטעמיה דרב אדא בר אהבה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דכי אתא רבי יוחנן לאו לאחמורי בשאר כלים קאתי אלא לאקולי בקלתה קאתי, דאע״ג דאינה קשורה ולא תלויה קניא.
מיהו ודאי דוקא קלתה ודבר שהוא כקלתה, אבל שאר כלים היכא דמנחה אארעא ברשות מוכר לא קנו עד שיהא קשור ותלוי בלוקח. ואם היה קשור בו אלא שאינו תלוי בו באויר אלא מונח על גבי קרקע חצרו של מוכר, פלוגתא דרב יהודה אמר שמואל וריש לקיש, לרב יאודה אמר שמואל לא קנה, לריש לקיש קנה. וקימא לן כרב יהודה אמר שמואל, דהא רבי א״ר [הושעיא] קאי כוותיה והוה ליה ריש לקיש יחיד אצל רבים והלכה כרבים, הילכך לא קנה.
וכולהו נמי לא אמרן לא קנה אלא היכא דאיתיה ליה לוקח כלי מעלמא, אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי בההוא מעמד מיניה דמוכר וקנייה בהגבהה, והדר אנחיה ברשותיה דמוכר, קני ליה ההוא כלי כל זבינא דמתנח ביה ממאי דזאבין בההוא מעמד מההוא מוכר, דכיון דזביניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי התם, וכמי שנתן לו רשות להניחו שם דמי, וכליו של לוקח קונה לו כל מקום שיש לו רשות להניחו. ודייקינן לה להא מילתא מדרב משרשיא, דאמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, והוא הדין במכר, דתרויהו חדא מחתא אחתינא להו.
ודוקא דאגבהיה למנא מעיקרא, אבל לא אגבהיה, אע״ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קני, דהוה ליה ככליו של מוכר בסימטא אי נמי ברשות של שניהם. ודוקא נמי לענין כליו של לוקח דזבניה מהאי מוכר, דכיון דלא קפיד מוכר עילויה קני ליה ללוקח, דמקום שיש לו רשות להניחו הוא. אבל פירי גופיהו דזאבין להו לוקח ממוכר, אע״ג דלא קפיד מוכר עליה דלוקח לאנוחינהו ברשותיה לא קני להו לוקח בהכי, דנהי דהוה ליה מקום שיש לו רשות להניח כעין סימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, הא קימא לן דלא קני ליה לוקח אלא במודד לתוך קופתו. כללא דמלתא, כי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם למהוי חצרו של לוקח לא זכי ליה. וכן הלכה:
ק. ואתינן למפשיטיה לבעיין מיהא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר. וקימא לן כמאן דמוקים לה בכליו דלוקח, דהא מסקנא דשמעתא הכי אזיל. והא דמקשינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח, לא תשמע מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה (אלה) [אלא] לטעמא דמאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, הלכך כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני, דבתר כלי אזלינן. והאי דקא פסיק ומקשי אמאי קנה לוקח, למאי דשני ליה קא מקשי, דכיון דאוקימתה לרישא דקתני ברשות מוכר לא קנה בכליו דמוכר, אבל בכליו של לוקח קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, אי הכי סופא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דמוכר מיתוקמא דומיא דרישא, וא״כ אמאי קנה לוקח, הא אמרת בתר כלי אזלינן. תדע דהא לקמן דקאתי למפשט ממתניאתא דמשך חמריו ופועליו משמע ליה מינה דכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח וקא דייק מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא בתר רשותא אזלינן, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דבתר רשותא אזלינן, אלמא הא בהא תליא.
מ״מ שמע מינה דאי סבירא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח סבירא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. וכי היכי דלא איפשיטא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח ואי לא קנה התם הכי נמי לא איפשיטא כליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה לוקח ואי לא קנה, הילכך בתרויהו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי מתרמו תרויהו לחד תובע ולחד נתבע דינא הוא דאתי עליה תובע ממה נפשך ומפיק מיניה חד מיניהו אלא שיד נתבע על העליונה. וה״ה בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכותבין הרשאה זה לזה גבי חד מיניהו ממה נפשך ויד התובע על התחתונה. והוא הדין גבי גט כי האי גונא ספיקא הוי ורמינן חומרי גרושה וחומרי אשת איש:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush